רימון יד

כאשר מדברים על רימון יד בדרך כלל מתכוונים  לרימון רסס מתפוצץ, באנגלית High Explosive או HE המיועד  לפגוע בכוח אדם של האויב.

היסטוריה מייחסת  רימון יד ראשון (כפי שהוא נראה היום) ל קונרד קיזר (Konrad Kyeser) שהציע בשנת 1405 להשתמש בברזל יציקה בתור עוטפת לפצצה. הוא גם הכניס לראשונה שימוש בחלל במרכז של הרימון, מה שזירז את זמן שריפת החומר נפץ והגדיל את הסיכוי של הרימון להתנפץ.   הרימונים הוכיחו את עצמם בשדה הקרב ובסוף מאה XVII הופיע מקצוע חדשה בצבא הצרפתי- גרנדיר או רמן, תפקידו של החיל היה להטיל רימוני יד.

הטכנולוגיה  התקדמה והרימונים נהיו פחות אפקטיביים, עליונות לקחו כלי ירי: רובים ותותחים.  מלחמה בין רוסיה ליפן עוררה עניין ברימונים מחדש. מצד אחד שימוש רחב במקלעים דרש פיתרון לא רק סימטרי (רכבים משוריינים)  אך גם אסימטרי. מצד שני חיל הרגלים מתחיל לחפור תעלות כדי להתגונן מאש של מקלעים. בשני המקרים שימוש ברימוני יד (באותו זמן עדיין חצי מאולתרים אבל מספיק מתקדימים) היה פיתרון מעולה.

מלחמת העולם הראשונה המשיכה את האופי של "מלחמה החדשה", אין ספור תעלות וביצורים שחפרו חיילים במהלכה. קרבות בתנאים כאלה היו ממושכות וארוכות זמן, כל הסתערות יכלה להיפסק כתוצאה מהשימוש במקלע הבודדת בלבד. לפעמים תעלות היו בקרבה של עשרות מטרים בלבד, כאן לא היה תחליף לרימונים. יצרני הנשק גרמנים, אנגלים וצרפתים באווירה של סודיות מוחלטת מיהרו לפתח רימוני יד חדשים.

גרמנים התחילו יצור המוני ראשון של רימוני יד. לאחר ניתוח יסודי של מלחמה רוסו-יפני הם הגיעו למסקנה שלרימונים יש

עתיד חשוב ומוצלח במלחמות הבאות. וב1914 הם מתחילים יצור של רימון יד בשם Kugelhandgranate 13. האנגלים והצרפתים היו פחות זריזים אבל יותר ממוחשבים במאפיינים ותצורה של הרימונים.

תצורה של מילס (נשק אנגלי) משנת 1915 הייתה כל כך מצליחה שהולידה אחריה סדרה שלמה של רימונים. עד היום רימון יד של מילס בשימוש, ומופיע ברשימה של  רימוני יד של נאט"ו תחת השם Hand grenade No.36M . בעוד מספר שנים הוא יחגוג את יום הולדתו ה-100! אין הרבה דוגמאות בעולם הנק"ל שמגיעות לגיל כל כך מכובד.

יצרנים צרפתים גם היו ברמה גבוהה, ניסיון שלהם (היה להם רימון משנת 1882, קראו לו "לואי פיליפ")+ דוגמאות גרמניות הובילו אותם לפיתרון  שבהמשך קיבל פרסום עולמי- רימון פ-1.

היום אפשר להגיד שתצורות של מילס ופ-1 היה מוצלחות מכולם. גרמנים בעקשנות רבה המשיכה יצור של תצורה אחרת, עם ידית ארוכה. מצד אחד רימון כזה ניתן להטיל לטווח רחוק יותר אבל סיכוי לקבל אותו בחזרה היה גבוה יותר. לתפוס ידית ארוכה קל יותר מבחינה פסיכולוגית מאשר רימון שורק בצורת כדור. בנוסף לזה יש מספר חסרונות טכניים כגון משקל ונוחות הובלה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה תפקידו העיקרי של הרימון היה ברור: נטרול האויב המסתתר בתעלה וחיפוי במהלך נסיגה, כתוצאה מחלוקה הזאת פתוח ממשיך בשתי הכיוונים האלה- רימוני התקפה ורימוני הגנה.

רימונים נגד אדם ניתן לסווג לרימוני רסס ורימוני הצתה. רימוני רסס גם מחולקים לרימוני התקפה ורימוני הגנה.

רימון יד התקפי- בעל עוטפת דקה, בערך 1 מ"מ, מפלדה אלומיניום או מפלסטיק ומכל כמות קטנה של חומר נפץ. רדיוס פגיעה של רימון כזה 15-20 מטרים. שם "התקפי" מתאר את אופן השימוש בה- בהתקפה. כאשר מרחק לאויב מצתמצם עוד לטווח הזריקה, חייל זורק רימון תוך כדי הסתערות  לצורך דיכוי אש של האויב. מסיבה שחייל באותו רגע של הזריקה לא מוסתר הוא יכול להיפגע מרימון שזרק לכן כדי למנוע דבר רימון התקפי משתמש הדף מהפיצוץ קטן יחסית בתור גורם הקטלני ולא ברסיסים שיכול לעוף אחורה. כמו שאמרתי העוטפת הדקה נעלמת לגמרי אחרי פיצוץ בלי להשאיר רסיס.

רימוני הצתה- מיועדים להצתה של האזורים בזירת אויב. גורם הקטלני של הרימון כזה הם כוויות קשים של חיל והצתה של המקומות מיסתור של האויב. לפי מרכיב ניתן לסווג רומין הצתה לפוספטים (זרחה) אשר גורמים לכוויות קשים ועשן רעלי ולטרמובריים אשר כתוצאה מהבעירה מידית של החומר נוצר כמות גדולה של החום.

רימון נגד טנקים- היום יצאו מהשימוש עקב משקל רב וכוח חדירה נמוך (דגמים הכי טובים היו יכולים לחדור עד 150 מ"מ של פלדה).

לרימונים מיוחדים אפשר לשייך כל שער הרימונים: עשן, גז, הלם, תירגול, תאורה.

רימון גז בעל מכל (מפח או פלסטיק, לפעמים גם מכרטון) ממולא בחומר כימי פעיל אשר מתפזר לאחר הפעלה של הרימון. בשלבים ראשונים של הפיתוח

רימוני גז השתמשו בגזים מאוד רעלים אך לאחר זמן קצר ויתרו על שימוש בהם ונשאר רק גז מדמיע שגורם להלם זמני בלבד. סיבה לכך היה חשש מפגיעה עצמית מגז הרעיל, מרחק של זריקת יד לא יכול להבטיח הגנה לכוחות שמשתמשים ברימון כזה.

רימון עשן נועד למטרות מיסוך, בלבול, הסוואה ואיתות